פסק-דין בתיק ע"פ 070565/04

1.      ביהמ"ש קמא קבע בהכערת דינו, כי חובת הזהירות  מוטלת על המערערת, כאשר היה עליה לעצור את רכבה עצירה מוחלטת תוך בחינת הצומת ומתן זכות קדימה לרכבים החוצים. עוד קבע ביהמ"ש כי למערערת היה שדה ראיה ברור, אך זו נהגה בקלות ראש כאשר התעלמה מהאפשרות של חציית רכבים מכיוון דרום.

ביהמ"ש גם נתן אמון בגירסת המעורב לפיה המערערת נכנסה למסלול נסיעתו באופן פתאומי. סופו של דבר ביהמ"ש הרשיע את המערערת וגזר עליה את העונשים  הבאים:

• קנס בסך 2500 ש"ח
• 3 חודשי פסילה בפועל
• 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים.

2.       טיעוני ב"כ הצדדים

טיעוני ב"כ המערערת:

• ביהמ"ש לא נתן משקל לסתירות בהודעת הנהג המעורב שתחילה אמר כי המערערת לא עצרה כלל, בעוד שבחקירה הנגדית ציין כי לא ראה אותה אם עצרה או לאו.
• ביהמ"ש לא נתן משקל לסתירות בעדותו של ע.ת 2 אשר מסר שתי גרסאות במשטרה ובביהמ"ש כאשר כל אחת מהן מעידה על מרחק אחר בו הבחין עד זה לראשונה ברכבה של המערערת.
• דווקא היה מקום שביהמ"ש ירשיע את המערערת בעבירה של כניסה לצומת לא פנוי (סע' 65 לתק"ת) או בנהיגה בחוסר זהירות ( סע' 21 ג' לתק"ת) ולא בעבירת נהיגה בקלות ראש - לא הייתה כאן כוונה פלילית.
• לעניין העונש- טעה ביהמ"ש משקבע כי לא נתונה בידיו הסמכות להפחית מעונש המינימום - כאשר לעולם קביעה זו מסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש.
• ביהמ"ש התעלם מכך כי הרשעותיה הקודמות של המערערת התיישנו ואין הן קיימות עוד. נסיבותיה של התאונה קלות וכך גם תוצאותיה. המערערת עובדת בבי"ח לאחר שהחלימה ממחלת סרטן - זקוקה לרישיונה לצורך נסיעות לבית הוריה.
• התיק מתנהל כבר זמן רב, דבר הגורם סבל למערערת. לאור כל האמור ביהמ"ש מתבקש להקל בעונש.   

תגובת ב"כ המשיבה:

הניתוח של בית המשפט קמא אכן מעלה שבוצעה עבירה של נהיגה בקלות ראש, הנסיבות לא היו כפי שהנאשמת מצדיקה, גרסתה לא התקבלה, שני עדי התביעה הועדפו גם מבחינת מהימנות וגם מבחינת ניתוח הגרסה, המקום הוא מקום די מסוכן, הנסיבות הצריכו זהירות יתר דווקא, ולכן אין לראות הקלה לא בעבירה ולא בנסיבותיה.

באשר לטענה של עד תביעה אחד רשלן, הטענה נדחתה, גם לו היתה מידה של רשלנות מכאן, שאין בסיס לטענה של ניתוק קשר סיבתי בין התנהגות המערערת לקרות התאונה.

3.         דיון בערעור

הערעור מתייחס לענין ההרשעה והעונש.

לאחר ששמעתי את טיענוני ב"כ הצדדים, ולאחר עיון בהודעת הערעור ובפסק דינו של ביהמ"ש קמא מצאתי לדחות את הערעור לעניין ההרשעה.

אציין, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות שקיבלו יומן בביהמ"ש קמא, כאשר זהו מקומן הטבעי לקביעת משקלן של ראיות כאלה ואחרות שבוארו בפני המותב העיקרי, וזאת למעט המקרים בהם מתגלה פגם או פסול מהותיים המצדיקים התערבות. לענייננו, לאחר עיינתי בהכערת הדין, מצאתי כי בפני ביהמ"ש קמא עמדו והעידו העדים הרלוונטים לתיק וביהמ"ש התרשם מהם באופן ישיר וקבע מהימנותם בהסתמך על התרשמות ישירה מעדותם. מכאן גם לא מצאתי כל פגם או פסול מהותיים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור.